מצאתי בפסיכולוגיה הבודהיסטית, הבחנה יפה בין סבל לכאב :
"הכאב הוא פיזי, הסבל הוא מנטלי. הסבל נובע אך ורק מהיאחזות או מהתנגדות. הוא מעיד על אי רצוננו לזוז, לזרום עם החיים. למרות שבכל חיים יש כאב, חיים נבונים חופשיים הם מסבל. האדם הנבון מתיידד עם הבלתי נמנע ולכן אינו סובל. הוא יודע כאב, אבל הכאב לא שובר אותו. אם ניתן, הוא עושה כל מה שביכולתו כדי להחזיר את האיזון. אם הדבר אינו אפשרי, הוא מניח לדברים להתפתח בדרכם".
– ניסארגדאטה

ובניסוח קצת שונה:
הכאב בחיים (פיזי או רגשי) בלתי נמנע, הסבל נתון לבחירתנו – הוא הפרשנות שלנו.

משל שני החצים
כאשר אדם חווה כאב, הוא כאילו נפגע על יד שני חיצים. החץ הראשון הוא זה שפוצע וגורם לכאב והחץ השני מייצג את הסבל.
הפחד שלנו מהכאב הוא זה שיוצר את החץ השני.
כשאנו חווים כאב אנחנו מאד פוחדים מהכאב ונרתעים מלהרגיש אותו. כאילו אנחנו חוששים שהגוף שלנו יהרס או שמצבנו יחמיר וכך אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים עם החץ השני.

אני מוצאת שההבחנה הזו עוזרת להתמודד עם כאב ובמיוחד עם כאב כרוני – אותו צריך לקבל. צריך להשלים עם הכאב ולא להילחם בו, להשלים תוך ניסיון להקל עליו ולפתור אותו. וחשוב לא פחות, לא להיאחז בכאב, לא לתת לכאב לגרום לנו לסבל, לא לתת לכאב לנהל אותנו ולקבוע לנו את החיים.
בעצם, לא להשתעבד לכאב – לא לתת לו להפוך לסבל!