אנחנו יודעים שכאשר אנחנו מדמיינים משהו, אנחנו מסוגלים ממש לחוות אותו פיזית ורגשית. כולנו מכירים את הדוגמאות: כאשר אנחנו מדמיינים אוכל, בלוטות הרוק שלנו מתחילות ליצר רוק; וכאשר אנו מדמיינים משהו שאנחנו אוהבים, אנו חשים הנאה, אהבה, שמחה וכו'. אני כמנחה בדמיון מודרך ו- NLP משתמשת ביכולת המיוחדת הזו.

כיצד מתאפשרת היכולת המיוחדת הזו שלנו?
מהעובדה שבשני המקרים: בתפיסת אוביקט אמיתי ובניסיון לדמיין, אנחנו משתמשים באותם אזורים במח.

מה יקרה אם נרצה לראות ולדמיין בו זמנית? מי "יתפוס" ראשון את הקורטקס הויזואלי?
מסתבר שהמח מחויב לתפיסת המציאות, זה תפקידו העיקרי – תפיסת גירויים מהעולם האמיתי. המח נוקט במדיניות של "המציאות תחילה" בעלת הערך ההישרדותי, כדי למנוע מצב בו היינו חוצים כביש ברמזור אדום, רק כי בדיוק דמיינו שהרמזור ירוק.

מה יקרה אם נרצה לדמיין הרגשה שונה מההרגשה אותה אנו חווים במציאות – ברגע הזה?
מה יקרה כשננסה לדמיין טעמה של סוכריית טופי בעודנו לועסים כבד עוף?
הפתעה! אזורי המח המגיבים רגשית לאובייקטים/אירועים אמיתיים, מגיבים רגשית גם לאובייקטים/אירועים מדומיינים. אין מה לומר המח חסכוני ועקבי, המח ימשיך בהעדפתו להגיב לאירועים עכשוויים, הוא מחויב למציאות.

ולמה זה חשוב?
העובדה הזו  שאיננו יכולים לראות או להרגיש שני דברים בו זמנית, עוזרת להבין למה כל-כך קשה כשמרגישים רע במציאות: כועסים, עצובים וכואבים, לדמיין שאחר כך – מחר, יהיה אחרת ונהיה שמחים, רגועים ומאושרים.
הידע וההבנה האלו גורמים לי כמאמנת אישית להתעקש ביתר נחישות עם עצמי ועם המתאמנים שלי, על כך שמחר (סביר להניח) נרגיש שונה וטוב יותר מאשר היום.