באימון הבודהיסטי קיימים שני סוגים עיקריים של תרגול מדיטציה שמיועדים לפתרון בעית הסבל:

1. תשומת לב וקשב (mindfulness) שמובילים לתובנה. בפאלי (שפה בה נכתבו חלק מהכתבים הבודהיסטים) המילה לתובנה היא ויפאסנה. תרגול זה מאופיין במודעות לא ממיינת ולא שיפוטית. זהו טיפוח של ראית המציאות נכוחה. אנחנו יושבים עם מה שעולה: תחושות, מחשבות, רגשות – כמו מראה שמשקפת ללא מעורבות. הריכוז במדיטציית התובנה אינו דורש התנתקות, אלא שוהה עם כל התופעות שהייה פשוטה, בהירה, לא מבחינה, לא ערכית, לא מנתחת ולא שופטת.

2. שהייה בשלווה או אימוני ריכוז (concentrative) שמובילים להיטמעות. מדיטציות היוגה של פטנג’לי או מדיטצית מנטרה הם דוגמה לסוג מדיטציה זה, בו המודט מתרכז באובייקט כלשהו, חיצוני או פנימי (גביש, או מחזור הנשימה). במדיטציות מהסוג הזה שומרים על מוקד אחד – דימוי או רעיון. המטרה היא ליצור מצב שאין בו הפרדה בין סובייקט (“האני” התופש את המציאות) לאובייקט, כלומר נוצרת היטמעות.

המשותף לשני אופני המדיטציה הוא שבשניהם יש תשומת לב שאינה מפעילה כל שיפוט שהוא בנוגע לחוויה.

אני המאמנת האישית מתרגלת את הסוג השני ומתרכזת בנשימה.