דברים הסתדרו ואז חזרו לסורם, הטוב והרע התערבבו ואני הייתי מתוסכלת, כי אני כמו כולם רוצה טוב קבוע. הרדיפה הזו אחרי ההרגשה הטובה התמידית, אחרי המושלם שהגיעה  מפטרוניתנו הגדולה – ארה"ב של אמריקה, הביאה אותי להרהורים ויצא לי קטע לירי.
אשמח לקרוא את דעתכם.

בעיני כשאנחנו עוברים תהליך של אימון, או כל תהליך אחר בו אנו נעשים קשובים ומודעים לעצמנו, אנו הופכים מודעים למה חשוב לנו, מה מפריע לנו ומה אנחנו רוצים. אנחנו יושבים מודעים – צלולים כמו אגם, ומכירים גם את החיות הפנימיות שבאות לשתות ממימי האגם: הפחדים, הכעסים, הלבטים והמאבקים שלנו. חלק מהחיות אנחנו לומדים לאלף ומצליחים להתמודד איתן, לקיומן של אחרות אנו לומדים להסכין ומתנהלים יחד איתן.
בתהליך אנחנו לומדים להתנהל עם עצמנו וגם להתנהל בעולם לא מושלם. עולם שיש בו הכל , יש בו פחד, בלבול, צער ותסכול יחד עם שמחה, אושר, שלווה והשלמה. להתנהל עם כולם בלי לכעוס ולפחד. כי כזה העולם, תערובת של ניגודים שאנו מנסים לחיות ולהלך ביניהם, מתנדנדים בין שמחה וצער, בין יאוש לתקווה ובין פיכחון וטשטוש. מתנדנדים ותוך כדי הנדנוד לומדים לראות, לאהוב ולהתפעם מהחיים בעולם לא מושלם.