דברים הסתדרו ואז חזרו לסורם, הטוב והרע התערבבו ואני הייתי מתוסכלת, כי אני כמו כולם רוצה טוב קבוע. הרדיפה הזו אחרי ההרגשה הטובה התמידית, אחרי המושלם שהגיעה מפטרוניתנו הגדולה – ארה"ב של אמריקה, הביאה אותי להרהורים ויצא לי קטע לירי.
אשמח לקרוא את דעתכם.
בעיני כשאנחנו עוברים תהליך של אימון, או כל תהליך אחר בו אנו נעשים קשובים ומודעים לעצמנו, אנו הופכים מודעים למה חשוב לנו, מה מפריע לנו ומה אנחנו רוצים. אנחנו יושבים מודעים – צלולים כמו אגם, ומכירים גם את החיות הפנימיות שבאות לשתות ממימי האגם: הפחדים, הכעסים, הלבטים והמאבקים שלנו. חלק מהחיות אנחנו לומדים לאלף ומצליחים להתמודד איתן, לקיומן של אחרות אנו לומדים להסכין ומתנהלים יחד איתן.
בתהליך אנחנו לומדים להתנהל עם עצמנו וגם להתנהל בעולם לא מושלם. עולם שיש בו הכל , יש בו פחד, בלבול, צער ותסכול יחד עם שמחה, אושר, שלווה והשלמה. להתנהל עם כולם בלי לכעוס ולפחד. כי כזה העולם, תערובת של ניגודים שאנו מנסים לחיות ולהלך ביניהם, מתנדנדים בין שמחה וצער, בין יאוש לתקווה ובין פיכחון וטשטוש. מתנדנדים ותוך כדי הנדנוד לומדים לראות, לאהוב ולהתפעם מהחיים בעולם לא מושלם.
המיתוס הזה לא אהוב על הציבור , ו היום פחות מתמיד, , שני דורות אחרי הבייבי בום [או אחרי השואה—מחק את המיותר] פעם היה מקובל , במיוחד בארצות הנוצריות , לראות את החיים בעולם הזה ,ספק כנסיון, ספק כעונש. כל אחד לפי הזרם שלו. היום, ממש לא. היום, התרגלנו לדרווין ואין סיבה לחיים כאן,. והמטרה ? כל ילד גן יגיד לכם שאנחנו כאן כדי לעשות כייף… מה ? לא ככה ? כל דת השתדלה לנחם אותנו בסיסות מסיבות שונות לחיינו כאן. כי מה יותר נורא מהאבסורד ? סתם, הכל סתם ?לי נראה , שאם נצא מתחום כוונות הבורא ונשאר בתחומנו אנו, נמצא מספיק סיבות ומטרות לחיים. . ריבוי הברואים היה אמור ללמד אותנו תכונות נעלות כחמלה , התחשבות ועזרה הדדית. ובאמת כמה שהמדינה יותר מתועשת ומערבית, כך האלימות גוברת. ההיפך לא תמיד נכון, כמובן..
אני מסכימה איתך. אנחנו אלה שיוצקים תוכן ומשמעות לדברים. אפילו לסיפור של סיזיפוס אפשר לצקת משמעות, אפשר לראות בו אלמנטים של בחירה חופשית. אנחנו לא כבולים בתוך לופ אבסורדי בלתי ניתן לשינוי, יש לנו יכולת בחירה שמאפשרת לנו לצקת משמעות למושגים כמו חמלה, התחשבות, יצירתיות, הנאה, סיפוק וכו'. וכדי לעשות את זה, אני לפחות לא צריכה את תיווכה של שום דת.
מי אמר שכוונת הבורא שוללת הנאה…?!
בעולם הזה לא נמצאים רק כדי "לעשות כיף". עוד לא פגשתי מישהו שרק עושה כיף בחייו.
הדת ממש לא מתייחסת לעולם הזה כאל עונש. "בדרך שאדם רוצה בה מוליכים אותו מן השמיים" וזה לפי הדת היהודית אגב. יש כל מיני צמתים, ניסיונות שאדם בוחר לו את הדרך. ורק לידע כללי הדת היהודית מעודדת הנאה מהחיים. אך מן הסתם לא הכל לפי בקשתינו כי יש כח עליון שמנהל את העולם (לעניות דעתי) ולכן לא "עושים כיף" כל הזמן.
דגנית- ייתכן שלא הבנתי נכון, את חושבת שאין סיבה לחיים כאן (דרווין) וכל ילד יגיד ש"באנו לכאן לעשות כיף?"
יסמין,
חשוב לי להסביר שהתגובה של דבורה בעצם נכתבה עבור הפוסט "המיתוס של סיזיפוס" ובטעות נרשמה כאן.
בפוסט התייחסתי ליכולת שלנו לצקת משמעות לדברים שנראים אבסורדים וחסרי תכלית.
אנסה לענות על שאלותיך ואני מקווה שהבנתי אותן נכון. היום במדע שלטת תורת האבולוציה של דרווין, לפיה ההתפתחות נובעת משינויים אקראיים ולא ממשהו מתוכנן ומכוון.
האם אני חושבת שהכל אקראי ובלי תכלית? שאלה קשה. מצד אחד אני אגנוסטיקנית עם נטיה לאתאיזם – לא יודעת אם אלוהים קיים, אבל נוטה להטיל ספק בכך. ומצד שני לפעמים, נדמה לי ומרגיש לי שיש איזשהו כוח ולא חשוב שמו, שיצר את הדברים ועושה בהם סדר. ואז אני שואלת את עצמי: איך הוא נוצר, מי יצר אותו? ואין לי תשובה. למעשה אני חושבת שזו האחריות שלי למצוא סיבה, תכלית, משמעות לחיים כאן, גם אם לעיתים הם נראים לי סיזיפיים או אקראיים.
לגבי שאלתך השניה, אני בטח לא חושבת שבאנו לכאן רק כדי לכייף. לצערי אני פוגשת אנשים לא מעטים שסבורים כך. נדמה להם שצריך להיות רק כיף וקל ומיד.