אני אוהבת את  ההבחנה בין שני סוגי ההתייחסות לאנשים אחרים, את ההבחנה בין הזדהות לאמפתיה.

בהזדהות אני מרגישה כאילו האחר הוא אני, למשל  כשאני קוראת ספר או צופה בסרט – בקלות רבה אני מזדהה עם הגיבור ומרגישה שהוא זה אני והסיפור הזה או הסרט הזה נוצרו עלי – הם שלי, ניכסתי אותם.

באמפתיה אני מרגישה שאני בעצם האדם האחר, כאילו אני האחר. והאמרה "להיכנס לנעלי האחר" מקבלת חידוד, כלומר זו לא אני שנכנסת לנעלי האדם האחר (אני בנעלים חדשות), אלא מרגע שנכנסתי לנעליו אני זה הוא. קצת משונה ואולי גם מפחיד, כי מה בעצם קורה לי שאני אמפתית? אני מאבדת את זהותי והופכת למישהו אחר? אני מין זיקית אנושית שכזו? לא בדיוק, כשאני אמפתית לרגע אני האחר, גם אם לא חוויתי חוויות דומות לשלו, אני יכולה להבין אותו ולהתייחס אליו. כשאני אמפתית אני מתרחקת מעצמי, משילה את האגו שלי ככל שניתן ולא נותנת לי להפריע – אני מפנה את מרכז הבמה לזולת ואני מאחורי הקלעים. ואחרי שעשיתי זאת אני חוזרת לעצמי (ולנעלי) כשאני עשירה יותר במידע, ברגש ובהבנה של האחר ועם פרספקטיבה רחבה יותר שתורמת ומקדמת את התהליכים האימוניים והטיפוליים שאני מעבירה.

האמפתיה חשובה לא רק בקשרים טיפוליים, יש לה מקום גדול בכל סוגי הקשרים הבין אישיים. בכל קשר חשוב שנוכל לראות האחד את השני ולא רק את האחד בתוך השני. חשוב שנוכל לראות את האחר בלי הפרעה, שנוכל לתת לו פוקוס ולעצור את עצמנו מלהשתלט עליו ולהפריע לו.

שנה טובה ונפלאה בה נדע לתמרן בתבונה וברגש בין יכולתנו להיות הדמות או הרקע.