החיים הסודיים שלנו

פרויד אף פעם לא היה נערץ עלי, לא הצלחתי להתחבר לתיאוריה שלו שגזרה על האדם להיות מונע על ידי דחפים לא מודעים מילדותו. תפיסת האדם שלו היתה פאסיבית ודטרמיניסטית מדי לטעמי ובכל זאת שמור לו אצלי מקום של כבוד בזכות "הלא מודע".
נכון, הוא לא המציא או גילה את מושג "הלא מודע", אלא החליט לשים עליו דגש ולחקור אותו לעומק. הפרויד טען שהלא מודע שלנו דומיננטי הרבה יותר מהמודע. הוא סבר שכ- 90% מהחלטותינו לא מודעות, לא בטוח שהקביעה המספרית שלו מדויקת, אבל ההנחה נכונה. הוא אכן צדק, ללא מודע יש השפעה גדולה עלינו – רב מה שקורה במח מתרחש מבלי שנהיה מודעים לו.
פרויד דיבר על הלא מודע כעולם של דחפים, רגשות וקונפליקטים מודחקים ושיטת הפסיכואנליזה שלו נועדה לחקור את הלא מודע ולהפוך אותו למודע.

כיום ההסתכלות שלנו על הלא מודע מורכבת יותר והיא כוללת בתוכה בין השאר, את יכולת הקשב והתפיסה שלנו, את הזיכרון ואת האינטואיציה. בגלל מגבלת הקשב שלנו, אנחנו קולטים ותופסים מידע רב שאיננו מודעים לו. אנחנו חווים תהליכים מבלי שנהיה מודעים להם וכל אלה נשמרים בלא מודע ללא ידיעתנו וללא שליטתנו והופכים לעולמנו הסודי, עולם של תפיסות, חוויות, רגשות, זיכרונות, התניות ודעות שכולם סודיים ונסתרים.

יכולת הקשב שלנו מוגבלת וסלקטיבית. דוגמא מעניינת לכך הוא מחקרם המפורסם של סיימונס ושברי (Simons and Chabris) בו נבדקים התבקשו לעקוב אחרי שתי קבוצות של שחקני כדורסל: קבוצה הלבושה בלבן וקבוצה הלבושה בשחור, ולספור כמה פעמים הקפיצו שחקני הקבוצה הלבנה את הכדור. הנבדקים הצליחו יפה במשימה וספרו נכון, אבל כשנשאלו אם שמו לב למשהו מיוחד תוך כדי הספירה? רובם לא ראו דבר מיוחד. רק כשצפו פעם שנייה במשחק מבלי לספור, שמו לב שמדי פעם טייל לו אדם מחופש לגורילה על המגרש. תחפושת הגורילה נקלטה יותר כשביקשו מהנבדקים להתרכז במספר ההקפצות של הקבוצה השחורה, כי התחפושת גם היא הייתה שחורה.
הניסוי מדגיש ומבליט שרק דבר אחד מקבל תשומת לב גדולה ועושה זאת על חשבון משהו אחר.
ומה קורה עם כל הגירויים מסביב שאנחנו לא קשובים וממוקדים בהם?
הקשב שלנו מסנן את הקליטה המודעת שלנו ומה שאנחנו לא מודעים לו נקלט בלא מודע ומאופסן בו.
גם הזיכרון שלנו בחלקו מפורש ומודע ובחלקו סמוי. הזיכרון המפורש משחזר את מה שחווינו וחשבנו ובעצם מאפשר לנו להיזכר באופן מודע. ואילו בזיכרון הסמוי נשמרים ומאופסנים דברים מבלי שנבחין בהם, ומבלי שנהיה מודעים לכך.
דוגמא לכך שהזיכרון גם הוא בחלקו לא מודע, היא ההיזכרות הפתאומית שלנו במשהו שאפילו לא ידענו שזכרנו ולא רצינו במודע לזכור. זיכרון מסוים מופיע באופן ספונטני כהרף עין, כאילו שההיזכרות היא מחוץ לשליטתנו.
גם בשכיחה מכוונת של מה שזכרנו איננו יכולים לשלוט, זכרונות טראומתיים למשל.
הזיכרון מבחין בין מה מוכר לי ומה לא וגם בין מה שחשוב ומה לא. בד"כ נשים לב לדברים חדשים ולא רגילים ורק מה שאנחנו מזהים כחשוב נשמר בזיכרון. אבל מי מחליט מה חשוב ומה לא? המודע, הלא מודע, או אולי שניהם?
ומה לגבי האינטואיציה שלנו?
האינטואיציה מאפשרת התנהגות אוטומטית שהיא היכולת שלנו לעשות דברים מבלי להיות מודעים לכך, דוגמא טובה לכך היא נהיגה.
אינטואיציה מוגדרת כאמצעי הערכה ושיפוט שמקורו בתת מודע ואשר מתבסס על המטען הרגשי הקשור לאובייקט.
כהנמן מתאר את האינטואציה כמערכת (אחת משתיים) שפועלת מאחורי הקלעים, לא מודעת, אוטומטית, והשימוש בה אינו דורש מאמץ ולרוב אינו בשליטה רצונית. המערכת השניה לפי כהנמן היא החשיבה המודעת – רצף המחשבות שזורם בראשנו. היא אטית מאוד ויכולה בכל רגע לבצע רק פעולה אחת, וגם אז דורשת שליטה ומאמץ.
שתי המערכות פועלות באופן שונה לחלוטין זו מזו. מערכת 1- האינטואיציה, היא אסוציאטיבית, היא פועלת במקביל ובמהירות ושולחת שורה תחתונה נחרצת למערכת 2 – החשיבה המודעת.
המערכת האינטואיטיבית הלא מודעת מעלה בלי הרף הצעות בפני מערכת החשיבה המודעת: רשמים, אינטואיציות, כוונות ורגשות, חלק מהם המערכת המודעת מקבלת. הם הופכים לדעות, ודחפים הופכים לפעולות רצוניות. כשהכל מתנהל כסדרו, כלומר רוב הזמן, המערכת המודעת מקבלת את הצעותיה של המערכת הלא מודעת, ומשנה אותן מעט מאוד, אם בכלל.

לפי כהנמן הגילוי המשמעותי  של השנים האחרונות הוא ההשפעה האדירה של המערכת הלא מודעת על זו המודעת. לא רק שחלק גדול מהחשיבה שלנו לא בשליטתנו, מתברר שמערכת הלא מודעת מצליחה להשפיע מאוד גם על ההחלטות הנשלטות והמודעות. דוגמא לכך היא ניסוי שנעשה בחדר אוכל של אוניברסיטה בריטית בו היתה נהוגה שיטת תשלום שמבוססת על אמון. אנשים השתמשו בחלב ממכונה והתבקשו להשאיר כסף לפי הכמות בה השתמשו. למישהו היה רעיון מבריק לשים פוסטר על הקיר, ממש מעל מכונת החלב, ולהחליף אותו בכל שבוע במשהו אחר – פעם הוא הכיל פרחים ופעם עיניים אנושיות. בכל שבוע החוקר תיעד כמה כסף אנשים השאירו לעומת כמות החלב שצרכו. התוצאות היו מדהימות. כשהפוסטר הציג זוג עיניים אנושיות אנשים שילמו משמעותית יותר מאשר כשהיו בפוסטר פרחים. כאשר בפוסטר שנתלה היו זוג עיניים כועסות שמביטות קדימה, כמעט כולם שילמו את מלוא הסכום.
כהנמן רואה בתוצאות הניסוי הדגמה קלאסית להשפעתה של המערכת הלא מודעת ואומר: "אף אחד לא חשב שהפוסטר על הקיר קשור למשהו. רוב האנשים בטח בכלל לא הבחינו בו. אבל הוא גרם להם להתנהג אחרת. המערכת הלא מודעת ראתה עיניים, הבינה אותן כסמל לזה שמישהו מסתכל, והשפיעה על ההחלטה הסופית.הכל מתחת לאף של המערכת המודעת".

כהנמן מבהיר שהחלוקה בין המערכות הלא מודעת והמודעת היא מטפורית בלבד. אין לנו שני מוחות שונים, אלא כך המוח האחד שלנו מחלק את פעילותו. כהנמן מדגיש עניין נוסף שאין להתבלבל בו והוא למי שייכת המילה האחרונה. המערכת הלא מודעת עושה את כל העבודה מאחורי הקלעים ומשפיעה מאד, אבל המילה האחרונה היא תמיד של מערכת המודעת.
אני אישית שמחה לאמץ את הדגש הזה של כהנמן, מאמינה בו ועושה מאמצים כדי לאפשר למערכת המודעת שלי לומר את המילה האחרונה. כי היחס שלי ללא מודע אמביוולנטי, אני מכירה בעומקו וחשיבותו אבל גם חוששת ממנו. חשוב לי להיות מודעת, כי כשאני מודעת אני סבורה ומרגישה שיש לי רצון חופשי ושאני יכולה לשנות דברים. להיות מודעת פירושו בשבילי להכיר, להבין, להיות אקטיבית וליזום – לא להיות בובה על חוט של הלא מודע.
כשהגן הסודי של הלא מודע נשאר נעול בפני, אני מרגישה נשלטת ונתונה לשרירותיות שלו, מבלי להבין למה אני מרגישה, חושבת ועושה את מה שאני עושה. כל אלה יחד עם הסקרנות לחשוף את הסודות שלו (בעצם הסודות שלי) ולהבין אותם גורמים לי לחקור וחשוב לא פחות להטיל ספק באמיתות, התניות ודפוסים שנאגרו ונחרטו בלא מודע שלי. וכאשר התבונה שלי יחד עם הרגשות להם אני מודעת מנחים אותי לפקפק ולשנות חלק מסודות הלא מודע שנחשפו, אני נותנת להם להחליט ולקבוע.
ואולי בעצם המודעות חשובה לי, כי  מודעות בעיני היא ערות. כשאנחנו מודעים – אנחנו ערים ונוכחים, ורק אז אנחנו מסוגלים לחוות את החיים במלא עוצמתם. אנחנו הכי חיים כשאנחנו ערים.