טיפין טיפין הם מגיעים, צעירים בסוף שנות העשרים שלהם או בתחילת שנות השלושים, צעירים שגדלו על המוטו: ״הכל אפשרי, השמים הם הגבול״.
מגיעים שבורי כנף ומובסים, הכל אפשרי והכל בעצם תלוי בהם וברצון שלהם והם לא השכילו להצליח. באים כדי לברר האם לא רצו מספיק, איפה טעו ואם יוכלו לתקן.
המילון שלהם נקי ממילים כמו קושי, מגבלה וכישלון, המילון שלהם מכובס.
ואני זו שפוגשת אותם חושבת ואוו… הם הלכו עם סארטר עד הסוף, עד הקצה.
לפי סארטר האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו. האדם הוא קודם כל מה שהוא תכנן להיות. והוא יהיה מה שהוא תכנן להיות. לא החברה ולא התכונות הפיזיות מגדירות את האדם, אלא כל אדם חופשי לעשות כרצונו. כל אדם נושא באחריות מלאה ובלתי מוגבלת לעצמו. במעשיו משרטט האדם את פניו ויוצר את מציאות חייו.
סארטר דיבר על רצון חופשי, כל החלטותיי תלויות אך ורק ברצוני החופשי. האמנם?
האם אנו חופשים מאילוצים פנימיים וחיצוניים ויכולים להשתחרר מציפיות חברתיות, מהתניותינו, מהרגלינו, מיצרנו וממשאלותינו?
חלק מעמיתיי למקצוע סבורים שכן, הכל תלוי בי וברצוני החופשי והשמים הם הגבול – הכל אפשרי.
ויש כאלה שסבורים שאפילו במוות אפשר לשלוט, אם רק רוצים. גם מי שחולה במחלות קשות שהמוות מרחף מעליהן, ידביר אותן ואת המוות, אם רק ירצה (ויטפל). ואם לא יצליח, זה סימן שכשל ולא רצה מספיק.


חוקרי מח לעומת זאת סבורים שאנחנו לא חופשים לגמרי. כי אנחנו תוצר של תכונות מולדות, של התנסויותינו ושל החינוך שלנו. ובעצם במקרים רבים, לא תודעתנו המודעת והצלולה אומרת לנו מה לעשות, אלא הלא מודע. לא אני שולט בצרכי, משאלותיי, כוונותיי ותשוקותיי, אלא הם שולטים בי.
נכון שאפשר לשנות רגשות, דפוסי חשיבה והתנהגות, ובמידה מסוימת אנחנו חופשיים ואנחנו בעצמנו קובעים ומחליטים. אבל את החופש הזה מגבילות ההתנסויות שלנו והגנטיקה שלנו. אנחנו עטופים בסיפור החיים שלנו עצמנו. האדם הוא המסגרת של עצמו ובתוך המסגרת הזו יש מקום לשינויים .

מה אתם חושבים, יש לנו מסגרת שיוצרת את גבולותינו, או שהשמים הם הגבול?