לראות את המציאות נכוחה

בבודהיזם קיים מושג שנקרא השקפה נכונה (סמא דיטהי) הגורס שחשוב לראות את המציאות נכוחה. בבודהיזם זה חשוב כדי למנוע סבל, אי נחת וחוסר סיפוק.
מה זה אומר לראות את המציאות נכוחה?
פרוש הדבר בין השאר, לראות את המציאות בבהירות, לראות את הארעיות של התופעות ואת התלות ההדדית שלהן – כל דבר בעולם תלוי הדדית בכל דבר אחר בעולם. לראות את המציאות נכוחה פירושו גם להכיר בקשיים שנחווים בדרך, על האדם לראות את מצוקותיו בפשטותן, לראות את הכאב והקושי ולקרוא לילד בשמו. האדם צריך להכיר במציאות במלואה, על כל גווניה: על הטוב והרע שבה ועל הקשיים וההנאות שנוכחים בה.

אני רוצה להתייחס לראיית המציאות נכוחה בהקשר לעולם האימון. בחלק מגישות האימון אומצה ראיה המתייחסת בעיקר רק לחלקיה הטובים והמהנים של המציאות, לא רואים את הקשיים ולא מתייחסים אליהם. וזאת בטוענה: מה פתאום שנתחיל לדבר על קשיים וכשלונות אפשריים? הזכרת קושי היא בעצם התערבות של המאמן, הוא מביא את עולמו, את קשייו ופחדיו לתהליך האימון וכך בעצם בולם ועוצר את המתאמן.
אני לא רואה זאת כך, כמאמנת אישית אני סבורה שצריך לראות את המציאות על כל מורכבותה ולא לצייר אותה רק כגן של ורדים. המתאמנים צריכים להיות מודעים לכך שיתכנו קשיים בדרך. כשיוצאים למסע חשוב לדעת לאן הולכים – מה המטרה, ולא פחות חשוב לדעת וללמוד את תנאי השטח כדי לצעוד בדרך בבטחה. נכון, אין לדעת בדיוק איך תראה הדרך לפני שצועדים בה והדרך בלתי צפויה ומשתנה תדיר, אבל כאשר מודעים ומתכוננים קל יותר להגיע ליעד. קל יותר להגיע ליעד, כי הקושי לא מפתיע כרעם ביום בהיר ולא מרפה את ידי המתאמנים וגורם להם לסגת, להיפך הקושי ניתפס בעיניהם כחלק מהדרך וגורם להם להיות נחושים יותר להתמיד ולצעוד בה.