העיסוק שלי המושג "קבלה עצמית" הביא אותי להרהורים על מהות השינוי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם אין בעיני סתירה בין תהליכי קבלה עצמית ושינוי.
אני חושבת שהקבלה שלי את עצמי וההשלמה שלי עם העובדות, הרגשות, המחשבות והמעשים (גם השליליים) ללא התכחשות, לא מונעת ממני לשאוף לשינויים או שיפורים.
אבל אני נוטה לסייג את תחום השינוי, כלומר היכולת לשינוי היא לא אינסופית, היא צריכה לקחת בחשבון את האופי שלנו (תכונות, ערכים) ואת הפיזיות שלנו וכאן בא לידי ביטוי תהליך הקבלה העצמית. לא כל שינוי מתאים ואפשרי לכל אחד, לדוגמא, מתאמנת שמנה שעשתה דיאטות בלי סוף, רזתה ושמנה עד שהחליטה שדי לה. כזו היא – שמנה, והיא לא רוצה יותר להשתנות, לעולם לא תהיה רזה כמו במגזינים, לא תרגיש קלילה ולא תזכה להערצה. השינוי הזה לא אפשרי לה, אבל אפשריים לה שינויים רבים אחרים. אני רוצה להדגיש שהמתאמנת לא סובלת מהשמנת יתר (obesity) ושהיא מקפידה על אכילה פחות או יותר בריאה.

אחת הדוגמאות הבולטות שמצדדי "הכל אפשרי" אוהבים לתת היא תומס אדיסון, הממציא שהמציא בין היתר את נורת הליבון החשמלית. הם אוהבים לציין שאדיסון ערך אלפי ניסויים שנכשלו עד שהצליח להפיק אור מהנורה, והנה למרות הכשלונות הרבים הכל אפשרי. זה נכון, אדיסון התעקש, לא ויתר ולא נישבר מהכישלונות המרובים. אבל אדיסון לא עבד לבד, הוא העסיק עובדים רבים שעבדו יחד איתו וסייעו לו בהמצאותיו. אדיסון היה אדם חריג, היתה לו יכולת התמדה יוצאת דופן ויכולת שכלית נדירה – הוא היה גאון. אלה היו חלק מתכונותיו, אדיסון נמצא בשוליה הימניים של עקומת ההתפלגות הנורמלית. לכן אני חושבת שצריך להשתמש באדיסון בזהירות, אפשר להשתמש בו כמקור להשראה, אבל לזכור שסטטיסטית הוא יוצא דופן ושהיוצא מהכלל אינו מעיד על הכלל.