המחשבות הקבועות שלנו או הדפוסים, או ההתניות שלמדנו (תבחרו איזה שם מתאים לכם יותר), צובעים את החוויות שלנו כל הזמן, והן בעצם מעצבות את חיינו וקובעות את מהלכן.
“מחשבה היא החבר שלך, ומחשבה היא האויב שלך”. איש לא יוכל לעזור לנו כמו מחשבה נבונה ואיש לא יפגע בנו כמו מחשבה לא נבונה.
רב הזמן אנחנו לא מודעים למחשבות הקבועות, או שאנו מודעים להן באופן חלקי, כי הן אוטומטיות. והמעניין הוא שהמחשבות האלה שהן יצירי תודעתנו, שנוצרו בעבר בסיטואציה מסוימת, נצרבו בנו וממשיכות איתנו. הן מלוות אותנו מבלי שנעצור לרגע ונשאל: ההתניה, הדפוס, התבנית, המחשבה הזו, רלבנטיים לרגע הזה? וכך אנו ממשיכים לבלות במחיצתן של מחשבות לא מתאימות, בד”כ שלילות, ומנהלים איתן יחסים כפייתיים שנשזרים ללופ אינסופי.
איך מנתקים את הלולאה ומפסיקים את החזרתיות הזו שנכפתה עלינו?
ראשית – עוצרים ומתבוננים, לומדים לראות מה לא מתאים.
שנית – מבינים שאנחנו לא מוכרחים, שאף אחד לא כופה עלינו להמשיך כך, מותנים לנצח כמו הכלבים של פבלוב שכל צלצול פעמון גורם להם לרייר. יש לנו אפשרות בחירה. מה שלא משרת אותנו כרגע ומה שלא משרת אותנו בכלל כי הוא מזיק, אפשר לבחור להניח בצד או להשליך (לנועזים שבינינו).
דמו לעצמכם שמאגר המחשבות שלכם הוא קערת פירות בה חלק מהפירות מקולקלים, הם בתהליכי ריקבון שונים. האם הייתם מעלים בדעתכם לאכול פרי רקוב? סביר להניח שלא, הייתם זורקים אותו.
האנלוגיה הזו לפירות מאפשרת לנו לעשות אינוונטר – רשימת מלאי של המחשבות שלנו, לבדוק מה מתאים ומה לא, ולזרוק את מה שלא משרת אותנו או מפריע לנו. לזרוק אותן כמו שזורקים פירות רקובים שאפילו קומפוט אי אפשר לעשות מהם.

על מחשבות ופירות