הדרך שלא נבחרה

לכל אלה שלא למדו את השיר של פרוסט בשיעורי אנגלית ולאלה ששכחו.

קשה לבחור, כשבוחרים מוותרים על הדרכים (האפשרויות) האחרות וחווים תחושת החמצה.
לחלקנו, כמו לפרוסט, נדמה שאנו מעדיפים את הדרך האישית והיחודית על הליכה בתלם ובוחרים בדרך שהעדר טרם הספיק לרמוס, אבל למרות הבחירה, מתישהו מופיעה תחושה של החמצה. כי אחרי שבחרנו והלכנו בדרך שהלכנו, בעצם גם ויתרנו על הדרך שלא הלכנו בה. כדי להתמודד עם קשיי הויתור ותחושת ההחמצה, עלינו להשלים עם הוויתור, כי אין דרך חזרה, אי אפשר לשוב בעתיד אל צומת הדרכים ולממש את האפשרות לצעוד בדרך השנייה.
למה? כי הכל זורם ומשתנה, כמו שטען הרקליטוס: האדם אינו יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים – כי הנהר כבר אינו אותו נהר, וגם האדם אינו אותו אדם.

וישנם גם אחרים שלא יכולים לשאת את הויתור, או אולי נכון יותר לומר את האובדן, והם נשארים עומדים בצומת הדרכים…

כדאי שכל מאמנת אישית ומאמן אישי יקחו זאת בחשבון, ויבינו את נטייתם של מתאמנים לא מעטים לפסוח על כל הסעיפים ולא להחליט, למרות שהם מאד רוצים.

הדרך שלא נבחרה // רוברט פרוסט (Robert Lee Frost)

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממשך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך

לשניה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבתה
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזר!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת

ברבות הימים, בשנים הבאות
אאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.