בפוסט הזה אני מתכוונת לקטר, לקטר כאדם פרטי ולקטר כמאמנת אישית.
אני מרגישה כאילו עברתי לחיות ביקום מקביל, יקום של אריזות יפיפיות, מרשרשות ושל קנקנים מבריקים. בכל פעם שאני מתפתה לבדוק מה יש באריזה ואני פותחת אותה בהתרגשות, אני מופתעת מחדש, לפעמים הקופסה ריקה, לפעמים מלאה ומרגשת, אבל לרב – מונח משהו קטן, קטן ומאכזב בקרקעיתה. גם הקנקנים גורמים לי לתסכול, אני משולה לאדם צמא שניגש לקנקן כדי לשתות, מרים את הקנקן כדי למזוג ממנו ומופתע – הקנקן היפה והמבריק הזה ריק. זה בכלל לא קנקן זו ואזה שכל תכליתה, אם אין בה פרחים, היא לקשט את החדר. ושלא תבינו אותי לא נכון, קישוט זה אחלה, אני מאד אוהבת אסתטיקה. אבל אני צמאה, צמאה למהות, צמאה לידע, צמאה לתוכן ולעומק. אני יודעת שההרגשה שלי שעוד מעט אחזור ליקום המקורי ממנו באתי, שגויה. אני לא ביקום מקביל, אני פה ביקום האחד שקיים ואני מתקשה לתפקד בו. סיגלתי לעצמי יכולת מופלאה להתנתק, כל פעם שאני נתקלת בפרסומות או חסויות, אני נאטמת ולא קולטת כלום. מדי פעם שיוצא לי לראות תוכניות טלוויזיה אני מופתעת לגלות פיגורות שונות שהן בעצם אריזות יפות שתכולתן מועטה. אריזות יפות שעיצב מוחו הקודח של יחצן או איש שיווק שהשתעשע לו, השתעשע לו בבריאת יש מאין – הוא בעצם יצר משהו מכלום.
אז על מה בעצם אני בוכה, מה כל-כך קשה לי? זה העולם ואני צריכה להסתגל ולהפיק ממנו את המרב. אני משתדלת, באמת שאני משתדלת, אני חורקת שיניים ועוסקת בשיווק עצמי. אני משננת לעצמי שאני יכולה להיות הכי טובה במה שאני עושה, אבל אם לא שמעו עלי ואם אני לא ארוזה היטב, אני לא קיימת. אני עושה כמיטב יכולתי להשתלב ולהצליח – אני מקדישה גם לאריזה כי זה חשוב, אבל לא מצליחה להסתגל לעובדה שבעצם מספיקה רק האריזה. קשה לי עם הקלות הזאת של האריזות והקנקנים הריקים, שבעיני היא בלתי נסבלת. הריקות והקלות האלו לא מתאימות לי, וכדי להתמודד אני משתדלת להיות מלאה ונוכחת ככל שאני יכולה מתחת לאריזה. ואפילו אני מוצאת את עצמי מפנטזת כשאני רואה אריזה ריקה, אני מדמיינת במה אפשר היה למלא אותה ולגרום לקלות הבלתי נסבלת הזאת להיות בעלת משקל.