בהתמודדות עם כאב כרוני, קל מאד להרגיש כמו סזיפוס. סיזיפוס, גיבור מהמיתולוגיה היונית, נענש על ידי זאוס ונגזר עליו לגלגל שוב ושוב סלע כבד במעלה הר, בכל פעם שסיזיפוס הגיע לפסגה, היה הסלע מתדרדר לתחתיתו וסיזיפוס שב לעסוק במלאכה המפרכת, חסרת התכלית שאינה מסתיימת לעולם.

כך אני מרגישה לגבי הכאב הכרוני, כמו סיזיפוס, גם אני נענשתי ונגזר עלי לסבול מכאב. אני מתאמצת בעזרת טכניקות שונות ומשככי כאבים להתגבר על הכאב, עניין לא פשוט בכלל שלפעמים מרגיש כמו לדחוף סלע כבד במעלה הר. אני מתאמצת ומצליחה להגיע לפסגת ההר – הכאב נפסק ואני מרגישה טוב ונושמת אויר פסגות. ואז כמו להכעיס, הכאב חוזר ואני מרגישה שוב בתחתית ההר, ולפעמים התחושה היא שהסלע התדרדר עלי ושנינו מוטלים על הקרקעית. לרב אני ממשיכה הלאה בלי לחשוב, מחפשת דרכי מילוט מהכאב, מנסה לשכך אותו; אבל לפעמים אני מרגישה כלואה בלופ אבסורדי שאינו נגמר, ממש כמו סיזיפוס. ואז אני תוהה: למה לי כל זה, בשביל מה להתאמץ? הרי המאמץ חסר טעם, אני אתגבר על הכאב והוא יחזור. הכי פשוט זה להתבוסס בו ולתת לו להשתלט על הכל. בימים כאלה, בהם אני לא מתאמצת ושוקעת בכאב, זיכרון הפסגה מעורר אותי מקהות החושים שהשתלטה עלי. מתוך ערפל הכאב אני נזכרת בנוף המדהים שנשקף מהפסגה, בריחו הצלול של האוויר, ויותר מכל אני נזכרת בתחושת האושר וההנאה – עליה אני לא מוכנה לוותר. ואז כמו סיזיפוס של קאמי, אני קמה, מודעת למצבי, נטולת אשליות ומפוכחת; ומגלגלת שוב את הסלע במעלה ההר.