הפנים החסרות של פייסבוק

לפייסבוק יש גם פנים חיוביות ואני אפילו מבינה את הצורך של אנשים לשתף אנשים אחרים במידע על עצמם. מבינה אותו, אם כי אני מודה שלא עד הסוף, אבל מי שש לו צורך להפיץ תמונות והגיגים על עצמו באופן שוטף וקבוע , שיפיץ ויהנה, אני מפרגנת.
אני זוכרת את הימים הראשונים שלי בפייס, את האופוריה שחוויתי אחרי הלייקים הראשונים – הנה יש לי הוכחה שאני שווה ונאהבת. אני גם זוכרת את הפחד שהיה עולה בי לפני שפרסמתי סטטוסים או פוסטים: מה יהיה אם אף אחד לא יאהב את מה שכתבתי (ובעצם אותי) ולא יעשה לי לייק, מה זה אומר עלי? מן הסתם שאני כמו כולם מרגישה צורך להיות אהובה ומוערכת.

לאט לאט ככל שהכרתי יותר את הרשת החברתית, גיליתי דבר נוסף, גיליתי  שרב חברי מושלמים. כולם יפים, או לפחות מעלים צילומים יפים, כולם מצליחים ועושים דברים מעניינים ומדליקים.
נדיר שמישהו כותב משהו לא נחמד או לא מדהים ואם הוא כותב הוא לרב יזכה להתעלמות. כמו מכר שלי שבימים כתיקונם בהם הוא מעלה את הדברים הנכונים, מקבל מבול של לייקים ותגובות; וכשהעיז והעלה שהוא חולה, זכה להתעלמות גורפת.
מקרים כמו האחרון חיזקו בי את ההכרה שבעצם הפייס הוא מקום בו אנחנו יכולים ליצור ולקיים את האלטר-אגו שלנו – את האני המצליח והיפה, זה שאני רוצה להיות כמוהו. בפייס אנחנו מדווחים על מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו רוצים להיות, בפייס אנחנו בוראים את עצמנו מחדש ובורחים מהבנאליות והקשיים שהם חלק בלתי נפרד מהמציאות. פועלים לפי עקרון העונג: בורחים מכאב ונמשכים ומחבקים את העונג. מה רע?
בד"כ לא רע, עוד דרך לברוח או ליהנות. אבל הרע מופיע כשאנחנו חושבים שהסטטוסים והתמונות בפייס משקפים את החיים האמיתים של אחרים. אנחנו חושבים שכולם מושלמים ורק לנו יש חיים דפוקים. זה רע ברגעים בהם אנחנו שוכחים שהמציאות היא לא בדיוק גן של ורדים, או אולי צריך עכשיו לומר שהיא לא בדיוק פייסבוק (יש לה כמה פנים).

אנחנו שוכחים שבפייסבוק אנחנו מי שאנחנו רוצים להיות ולא מי שאנחנו באמת.

אני ממליצה לראות את הפרק הראשון של העונה השנייה של מראה שחורה (Black Mirror) "מיד אשוב" (Be Right Back).

פורים שמח.