אני לומדת NLP ודמיון מודרך, אחת מהמטלות שקיבלנו בקורס לפני כשבוע, הייתה לכתוב על אלו דברים בחיינו אנו יכולים לומר תודה, מטלה מוכרת שנקראת גם “יומן תודות”. כאשר מנהלים יומן תודות, המטרה היא לנהל יומן יומי בו כותבים כל יום את הדברים שאנו אסירי תודה עליהם, הדברים הגדולים והדברים הקטנים. חשוב לרשום מדי יום את הדברים עליהם אנו מודים, גם אם הם חוזרים על עצמם, רושמים ומדמיינים את ההרגשה הטובה הקשורה לפריט שנרשם. התרגיל הזה כאשר הוא מבוצע בקביעות, מסייע לנו להעריך את החיובי שבחיינו, אשר בדרך כלל ניתפס כמובן מאליו.

מטלה פשוטה וחביבה אותה אני מיישמת מדי פעם ונותנת גם למתאמנים, כדי לגרום להם להתמקד בדברים החיוביים בחייהם ולא רק בשליליים. אבל הפעם תוך כדי מילוי המטלה קרה לי דבר חדש ומעניין. בדרך כלל אני מודה לאיזו שהיא ישות ערטילאית על המשפחה, החברים וכו’. הפעם פצחתי בתודות לאותה ישות על שהעניקה לי תכונות כאלה ואחרות, לדוגמה הבעתי תודה על הסקרנות ואהבת הידע בהן נחנתי. מצאתי את עצמי מודה על תכונות שלי שעד היום לא התייחסתי עליהן, כי הייתי עסוקה בשאיפה לתכונות אחרות שאין לי, או בתכונות לא כל-כך מפותחות אצלי. אם ניקח בחשבון שאני לא מאמינה באלוהים ושאני בעצם אגנוסטיקנית, בעצם אפשר להגיד שהודיתי לעצמי ודי הרבה. מה אומר, גם הפתעתי את עצמי וגם הרגשתי התרוממות רוח. אני חייבת לציין שבתקופה האחרונה אני קוראת לא מעט על בודהיזם וכנראה שמוחי הפנים את מסר החמלה והאהבה האישי (אני עוד עובדת על להרגיש אהבה וחמלה לעולם).
אני ממשיכה ביומן התודות, עלי לנהל אותו מספר שבועות ולראות אם חל שינוי בתפיסותיי. בינתיים אני ממשיכה בעקביות ובטבעיות להודות על תכונותיי וערכיי, מעניין מה יקרה בסוף הניסוי, האם אעבור מדיבורים למעשים ואתחיל לחבק את עצמי (מדי פעם)?  הלוואי.